הספד – אשר בן־שמואל
1934–2026
אשר בן־שמואל היה כבר מעבר לגיל שישים כאשר בשנת 2000 ייסד, יחד עם שלומית ומיכה גרוס, את מרכז הבאוהאוס בתל אביב. מאחוריו עמדו חיים מלאים ומוצלחים: הוא למד רפואה, הקים משפחה, ושוב יחד עם מיכה גרוס הקים את מעבדת השינה הפרטית הראשונה בעיר ציריך. אך עתה נועד לקום דבר חדש – מרכז בלב תל אביב שבו ימשיכו רעיונות הבאוהאוס, שנוסד בשנת 1919 בידי ולטר גרופיוס ונסגר בשנת 1933 תחת לחץ הנאצים. המרכז החדש שאשר היה שותף בו שמר את זכרם של חלוצי האדריכלות המודרנית שברחו מאירופה. למשימה זו הקדיש אשר בן־שמואל את שלושת העשורים האחרונים לחייו במסירות רבה. לא מעט בזכות פעילותו של מרכז הבאוהאוס נשמר, שופץ ולבסוף בשנת 2003 הוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו האוצר האדריכלי של תל אביב, הכולל למעלה מ־4,000 מבני באוהאוס.
מעורבותו של אשר בן־שמואל נבעה בראש ובראשונה מהרצון להנחיל את חשיבותה האדריכלית של תל אביב מעבר לגבולות ישראל. אך אין ספק כי הזדהה גם באופן אישי עם גורלם של אמני הבאוהאוס שנמלטו מרדיפות הנאצים ומצאו בארץ ישראל בית חדש. גם הוא לא היה יליד הארץ. הוא נולד בשנת 1934 בטמשוואר – היא טימישוארה שברומניה כיום – בשם אשר פוגל. לאחר המלחמה יצא לבדו לעבר פלשתינה, ללא הוריו. כמו רבים לפניו ואחריו, נתפס הקטין בידי הבריטים ונכלא למשך תשעה חודשים במחנה מעצר בקפריסין. רק בשנת 1948 הצליח לעלות לארץ ישראל.
לאחר לימודיו בבית הספר החקלאי “מקווה ישראל” ליד תל אביב, שירות כסמל במלחמת סיני בשנת 1956, והתנסויות בתחומי האגרונומיה, מדע המדינה והמוזיקולוגיה, פנה ללימודי רפואה. מלגה מאוניברסיטת קיל החזירה אותו לאירופה. שם פגש את יהודית קימכה מציריך, לימים רעייתו ואם שלושת ילדיו. היכרות זו הביאה אותו לשווייץ, שם השלים את התמחותו בנוירולוגיה והקים מרפאה פרטית בציריך.
אשר בן־שמואל היה רופא בכל לבו ונפשו – נוירולוג מצוין שטיפל במטופליו באמפתיה ובמקצועיות גבוהה. התבלט גם בהומור הדק ובחוש האירוניה שלו, שהעניקו לו פרספקטיבה והקלו אף על המצבים הקשים ביותר. הוא התמודד עם סבל אנושי לא רק בעבודתו, אלא גם בחייו האישיים. אף שכמעט ולא דיבר על כך, שנות המלחמה, המסע מאירופה החרבה לפלשתינה הרחוקה, כישלון נישואיו ומותן המוקדם מדי של שתי בנותיו – כל אלה הטביעו בו חותם עמוק. כיצד הצליח לשמור על עליצותו גם נוכח מכות גורל קשות כל כך – יישאר לעד סודו.
מה שסייע לו בוודאי הייתה אהבתו העמוקה לאדם: למטופליו, ובראש ובראשונה לבנו יואב, לשלושת נכדיו אדם, ירון ודן, ובעיקר לרות לוקס, בת זוגו בשנותיו המאוחרות. דרך רותי מצא שוב משפחה רחבה וחמה, ונכדיו העניקו לו תקווה לעתיד.
גם כאשר מחלות ליוו את שנותיו האחרונות, לא איבד את סקרנותו וערנותו כלפי סביבתו, כלפי הזולת וכלפי הפוליטיקה – ובעיקר זו של מדינת ישראל, שמילאה אותו דאגה גוברת. עם זאת, נותר קשור לארץ בנאמנות עמוקה ובלתי מתפשרת. דרכו הייתה ארוכה – מבית הוריו הדתי במזרח אירופה אל העולם החילוני והנאור של התרבות והמדע המערביים, שעיצבו את חייו המקצועיים והאישיים. את מצפונו הפנימי לא איבד מעולם, בזכות עיגונו ביהדות, שאותה חי גם אם לא במובן הדתי המחמיר. הוא אסף יודאיקה ויצירות של אמנים ישראלים ותמך בארגוני צדקה כגון מגן דוד אדום. הוא גם אהב להכיר לחבריו הלא־יהודים בשווייץ את יופיין של המסורות היהודיות – במסעות משותפים או בערבי הסדר האגדיים שערך. כאשר הציג פריט נדיר מאוסף היודאיקה שלו, הסביר סצנות מאיורי התנ"ך של שאגאל או הכריז על תערוכה חדשה במרכז הבאוהאוס בתל אביב – עיניו נצצו, וניתן היה לחוש היכן שוכן לבו.
קלרה אוברמילר
