אריק ג’ינצבורג, אדריכל
מבחינה היסטורית, זרמים חדשים באדריכלות היו כמעט תמיד תגובה ואפילו מחאה נגד בית הספר של חשיבה אדריכלית שקדמה להם. לכן חשוב לשאול מה מצא עידן ארכיטקטוני מסוים כחסר, מיותר ו/או שגוי בסגנון הארכיטקטוני הקודם.

תור הזהב של עיבוד אדריכלי, החל בסוף המאה ה -18 ונמשך עד ערב. של מלחמת העולם השנייה, דהיינו, עד שתנועת הבאוהאוס כמעט “הוציאה מחוץ לחוק” את כל התחום האדריכלי.

לדברי תומכי הבאוהאוס, רישומים אדריכליים תלת-ממדיים לא תאמו את הבהירות – שלא לומר צנע – של הרוח האדריכלית של הבאוהאוס. אחרי הכל, “קישוט הוא פשע”, אמר האדריכל הצ’כי אדולף לוז. אבל בשנות ה60 המוקדמות היה באוהאוס היסטוריה והפוסט-מודרניזם התגלה כדבר הגדול הבא.

“בסוף שנות ה70 – תחילת שנות ה80 חייתי בארה”ב כשמדובר בתואר שלי באדריכלות. הפוסט-מודרניזם עדיין היה בסביבה, ומבחינתי זה היה בעיקר דבר אחד: מברשות הצבע, הפסטלים, הפחם, העפרונות הצבעוניים ומברשת האוויר עשו את זה הרבה יותר נפלא בשבילי להגיד מה שרציתי להגיד בארכיטקטורה”.

לאחר סיום לימודיו לתואר ראשון באדריכלות הצטרפתי למשרד אדריכלי בוושינגטון, שם עבדתי במשך 4 שנים כמאייר אדריכלי. זה היה ב -1983. מעולם לא הפסקתי לצייר בניינים, כמעט כל יום, מאז.