מבט אמנותי על באוהאוס בישראל.
בשפה הגרמנית המילה באוהאוס מורכב שתי מילים מקושרות יחד. באו יכול להתפרש כמספר דברים: לבנות! או בנייה. האוס פשוט אומר: בית. לכן, בכל פעם שאנחנו אומרים באוהאוס, אנחנו אומרים: “לבנות בית!”, אם אנחנו נשארים עם המשמעות המילולית.

בית הוא קופסה, הוא קובייה, הוא נפח שבו אנשים “שמים” את החפצים שלהם או את עצמם. לבית יש כתובת ומרמז על תחושת שייכות. לנוע ממקום למקום, אנחנו צריכים תיבות אשר יכילו את החפצים שלנו, אם עדיין יש לנו … אם לא אנחנו “חסרי בית”.
בגרמניה, באוהאוס הוא גם שם של רשת פופולארית של חנויות עץ עבור בוני הבית.

ולבסוף, וחשוב מכל, ה- באוהאוס הוא גישה וסגנון של אדריכלות ועיצוב, שכולנו מכירים, במיוחד בתל אביב. לכן, אין פלא שהתאמות הצילום של אנדריאה מוריין על הבאוהאוס על כל השלכותיה כאמור, מוצגות כעת במרכז הבאוהאוס בלב תל אביב.

עבודות התיעוד המתואמות הדיגיטלית הן בדיקה אישית של הסמלים האדריכליים והתמונות של שנות החמישים המוקדמות בישראל. תקופה שבה התנחלו התנחלויות חדשות על ידי מהדורה מיוחדת של מעטפות שהוציא משרד הדואר הישראלי בכל פעם שפתחו “סניף” חדש. כיום, מעטפות אלה הם פריטים אספנים. כמה מהם, השייכים לארכיון האישי של האמנית, יוצגו במסגרת התערוכה.

העיבודים החזותיים של מורין על חלק מהאייקונים המתוארים על המעטפות יוצרים נוסטלגיה מוזרה יחד עם חוסר תשומת לב מטריד. למעשה, ככל שאנו מתקרבים יותר לתמונות (או לחלומה של מדינה חדשה?), כך הם נראים לנו יותר … כמה קרובים וכיצד אנחנו מוסרים כיום מן המבנים הקולקטיביים האלה?

פרופ ‘משה צוקרמן כתב חיבור על עבודתו של מורין בקטלוג, שפורסם במקור לרגל ההצגה הראשונה של המופע בבית זריצקי בתל אביב ב -2009. הוא ייתן היכרות בפתיחת מצגת חדשה זו במרכז הבאוהאוס 8 במאי 2014 בשעה 19:00

אנדריאה מוריין נולדה בווינה. היא גדלה בגרמניה, שם היא חיה ועובדת. היא הגיעה לישראל כסטודנטית לפני יותר מ -40 שנה, ויצאה שוב לאירופה כמה שנים לאחר מכן. עם זאת, הקשר העמוק שלה עם ישראל נשאר בחיים לאורך השנים. בשנים האחרונות היו לה כמה תערוכות יחיד בתל אביב: “הלילה שלי אור” בגלריה בקיבוץ, 2012; “.. המשך מהמקום שבו עזבנו” בבית האמנים, 2009, תל אביב.