עזובה

חנה מילס

אוצרת: תמר אלול

תנועה של שוטטות והשתהות מוליכה בתוך חוויה שבה ארעיות והתכלות מחוללות פנים. מבטה של חנה מילס משוטט בתוך הנוף ונעצר איפה שהוא מזהה דמות. עצירה זו מתוקשרת אל הצופים באמצעות המצלמה. פעולות ההתבוננות והצילום מוציאות את אותם השאריות ותוצרי הלוואי של האנושות מאלמוניותם ומחיה אותם מחדש. או שמא, אותם עיניים שחנה מוצאת הם אלה המתבוננות בה, מלוות אותה, משגיחות עליה ומאשרות את נוכחותה?

שאלה נוספת שמלווה את התערוכה היא: האם המבט מזהה את הדמיון או יוצר אותו? האם הנפש נוטה לחפש את המוכר והדומה לה או שמא היא מאנישה, מלבישה את שמחוצה לה בדמותה? ואולי בכל דבר יש חלק חי ואנושי?

לאחר שהוריה של חנה הגרו לארץ, נאלץ אביה להתפרנס מאיסוף גרוטאות. חנה הילדה התביישה בעיסוקו של אביה. כיום חנה אוספת אותם במצלמתה, היא יוצרת איתן. הדדיות ושותפות גורל מחברים את חנה לעזובים. דרך העזובה של האנושות מספרת לנו חנה משהו על המצב האנושי, על המבט, על חיפוש המבט ועל חיפוש הדומה.